יום ראשון, 24 ביולי 2011

טרנסופרמציה בגג העולם

היי.מכירים את זה, שאתם עומדים לפני אירוע כלשהו ואתם יודעים שיש בו משהו אך אינכם יכולים להגדיר את זה? אז ככה, אני נוסעת .לאן ? להודו. רגע לפני ,מרגישה צורך להדהד את מחשבותיי ,רגשותיי.שואלים אותי ,מתרגשת? הכל מוכן? מה יש לך לעשות שם? ועוד כהנה וכהנה שאלות,ויש כאלה שגם מביעים דיעה לגבי המסלול,לגבי מזג האויר,לגבי החברה ואתם בטח מכירים את זה..... 
אז אני נוסעת.טיול נשים ,שהפך להיות טיול שטח עם קצת ,קצת גברים שנוספו לנשותיהם.ההרגשה שלי?שאני עסוקה כעת לסגור קצוות למה שנשאר מאחוריי.פה ושם מסתנן לו רגש של התרגשות, סקרנות וידיעה פנימית  שיש בטיול הזה המון כוח.תקראו לזה טרנספורמציה,תקראו לזה אינסטלציה.כך או כך זה יהיה נכון. אני דוגלת בשימוש בטבע כדי להזיז את התנועה בחיים. להגיע לגג העולם, לחצות את ההימלאיה, לנשום את זה,לחוות את זה ואז בהחלט ניתן לתרגם את התחושה הזו לחיים,כאן,עכשיו, במקום שאני חייה בו.
אז זהו, רגע לארוז,לוקחת איתי את המחברת היפה שקניתי במיוחד, את הצבעים והגליונות וכמובן את המצלמה שתנציח את הגוונים,הרשמים והחוויות
מאחלת שבוע נפלא
ונתראה בבלוג הבא :)

יום חמישי, 14 ביולי 2011

להיות או לחדול...?

יום חמישי,שעת צהריים,אני קוראת פוסט על כתבה שתצא מחר,המדברת על אמן מצליח ביותר,עידן רייכל,שבעצם עם כל ההצלחה והשפע אינו מתחבר למה שעושים עם זה,אלא עסוק בשאלת המוות,בחושך...אני תקווה שזו רק הקדמה וכשאקרא את כל הכתבה שתתפרסם מחר אראה כי הבחור המוכשר הזה,נמצא באור, בחר בחיים מלאים חוויות ,כייף ורגשות ועד אז, נותר לי להתבונן בעניין הזה שחוזר ומגיע.פוגשת את זה בקליניקה שלי .מגיעים מטופלים,כרגע עולה לי בתודעה לפחות 2 מקרים שארעו לאחרונה,האחד כבן 50 נשוי עם ילדים,המעיד על עצמו כפוסט טראומה מזה שנים רבות(למעלה מ-30) וכל עיסוקו הוא בלהאשים את המדינה במצב שלו,ומדוע אינה משלמת על היותו אח שכול, מדוע רק הורים מקבלים קיצבה...וכל נסיון לקרב אותו לחיים,למה שיש לו,למשפחה,לילדים,לשמחה,וכיו"ב נתקל בסירוב חד משמעי.אין הוא רוצה,אין הוא מסוגל להנות כשהמדינה חייבת לשלם לו.....
המקרה השני,בחור המתקרב ל-60 רווק, הגיע עם תלונה פיזית המהווה סמפטום למצבו הכללי.במשך הפגישה לאחר שיתוף, עבודה פסיכותרפיסטית ביצירה והבעה נראה כי הבחור התחבר לרגע(ארוך...), למקום האופטימי,החיובי,לכוח,לאנרגיה .פניו השתנו ,הוארו והכי חשוב,הספטומים שבגללם הגיע לטיפול ,נעלמו לרגע........ואז , בלי להודיע,הופיע ה"אוטומט" ושוב, התחבר לקול המוריד,המדכא,הפסימי.......
לאיזה קול להקשיב? להיות או לחדול? זו באמת השאלה...
אם לחיות את החיים,אז תרתי משמע,בעוצמה,עם כל מה שהם מביאים איתם, בכל הצבעים וקשת הרגשות.זה לא אומר שאין נפילות,זה לא אומר שאין סיבות לדיכי,דכדוך,,ייאוש,אפטיות וכו.......
מה שאני אומרת ,שיש דרך לצאת משם מהמקום החשוך והנורא.הקצב יכול להיות לאט לאט,אוסף של צעדים קטנטנים שיביאו לתנועה רציפה ומשמעותית קדימה.
אני מאמינה בזה,מנסיוני הטיפולי והמקצועי זה אפשרי
שבת שלום
רונית


יום שבת, 9 ביולי 2011

מנדלות לתיעול הרגשות

מכירים את זה...שהרגשות מציפים,עולים ויורדים כמו מגלשת גבהים  ומה לעשות,לא תמיד אפשר לעשות,לא תמיד אפשר להוציא,או שיש הרגשה שאם זה יצא כאן ועכשיו אי אפשר לעצור את המפל......או אז, אם ממש לא בא ללכת את זה ,לדבר את זה , אני פשוט מציירת את זה
ואני נדהמת כל פעם מחדש איך מתוך דמעה ענקית יוצאת אהבה קסומה מלאת צבעים, איך מתוך עצב או כעס נוצרת תנועה וצמיחה....
אני פשוט אוהבת את זה , את הטרנספורמציה הבריאה הזו
שבוע טוב